דחיית בר"ע בנושא פקיעת צו מניעה זמני והארכת מועד להפקדת עירבון

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' הרשם הבכיר ניר זיתוני בתמ"ש 28755-11-12), מיום 5/12/13 (להלן: "ההחלטה").

2.         ההחלטה דחתה בקשת המבקש לביטול החלטה מיום 9/6/13 לפיה הורה בית משפט קמא על ביטול צו המניעה - איסור ביצוע עסקאות בחלקה 00, גוש 00000 מאדמות העיר טמרה, מאחר והמבקש לא הפקיד העירבון אשר הפקדתו נקבעה כתנאי להמשך תוקפו של צו המניעה, הכל כמתחייב מהחלטת בית משפט קמא מיום 24/2/13.

3.         למען שלמות התמונה אציין בקצרה כי צו המניעה ניתן תחילה בבית המשפט המחוזי אשר הורה על העברת התיק והבקשה לצו מניעה לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט לענייני משפחה בחיפה. בית המשפט המחוזי נתן, בטרם העביר את התיק,  צו מניעה האוסר על ביצוע פעולות במקרקעין, והבהיר כי לאחר העברת התיק לבית המשפט המוסמך, תידון הבקשה לצו מניעה מלכתחילה. ביום 24/2/13 התקיים לפני בית משפט קמא דיון במעמד שני הצדדים, נשמעו טענות הצדדים וסיכומיהם בעל פה. בסופו של יום הורה בית משפט קמא על הותרת צו המניעה שניתן בבית המשפט המחוזי בכפוף להפקדת העירבון האמור עד ליום 1/6/13.

            כפי שציינתי לעיל, בית משפט קמא הבהיר בגדרי אותה החלטה מיום 24/2/13, כי אי הפקדת העירבון תביא לביטול צו המניעה. עוד יצוין, כי בית משפט קמא העמיד לרשות המבקש פרק זמן ארוך של למעלה משלושה חודשים לשם הפקדת העירבון, ובחלוף אותו מועד וכאמור ביום 9/6/13, משלא הופקד העירבון, הורה כפי שהורה - ביטול צו המניעה.

4.         במאמר מוסגר אציין כי סמכותו של בית משפט קמא - כב' הרשם הבכיר, ליתן צו מניעה מעוגנת בתקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - "הגבלת שימוש בנכס" המסמיכה את הרשם ליתן צו להגבלת שימוש בנכס לרבות להימנע מלהוציא נכסים מרשותו של המשיב, מרשות מחזיק, ובכלל זה גם להימנע ממכירתו, שעבודו או שינוי מצבו.

5.         אין חולק במקרה שלנו, כי העירבון לא הופקד עד למועד מתן אותה החלטה מיום 9/6/13.

            לא יימצא גם חולק על כך שהחלטה זו לא הוסיפה דבר והיא בבחינת החלטה המכריזה בלבד על בטלות הצו כאשר את הבטלות היא יונקת מאותה החלטה קודמת המתנה את תוקפו של הצו באותה הפקדה. רוצה לומר, כי צו המניעה - הגבלת השימוש, פקע ללא קשר לאותה החלטה מיום 9/6/13.

6.         בסמוך לאחר מתן אותה החלטה מיום 9/6/13, הפקיד המבקש בקופת בית המשפט את העירבון ומייד ב-13/6/13 הגיש את בקשתו לפני בית משפט קמא לביטול ההחלטה מיום 9/6/13. בבקשת הביטול ציין המבקש, כי לא עלה בידו לגייס את סכום העירבון, והדבר התאפשר לו אך לאחר אותה החלטה. בקשת הביטול לא נתמכה בתצהיר, לא נערכה כבקשה להארכת מועד להפקדת העירבון, לא פורטו בה הסיבות לאי הפקדת העירבון במועד, ופרט לאמירה לפיה "לא הספיק לגייסו עד מועד החלטת כבודו" לא נאמר דבר בבקשה.

7.         בית משפט קמא ביקש תגובת המשיבים, נתקבלה תגובת המשיב 15, וביום 5/12/13 דחה את הבקשה.

דיון והכרעה

8.         המבקש מלין על דחיית הבקשה כשבטיעוניו נשען הוא על אותם נימוקים וטעמים שהצדיקו בשעתו מתן צו המניעה.

למקרא בקשת הביטול, עולה, כי זו נשענה על שלושה נימוקים, האחד; כי המבקש "פעל לגייס את סכום העירבון כאשר לא הספיק לגייסו עד מועד החלטת כבודו", השני; ביני וביני הסכום הופקד, והשלישי; שמאזן הנזקים נוטה באופן ברור לטובת המבקש כאשר ביטול הצו  יגרום לו ולשאר התובעים נזק בלתי הפיך, טענה המתיישבת עם העובדה כי ניתן צו מניעה.

9.         לאחר עיון בבקשה ובנימוקיה, אני מחליט לדחות אותה אף מבלי לבקש לה תשובה, התאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 

10.        ההחלטה מיום  9/6/13 לא ניתנה אגב דיון שהתקיים בפני בית משפט קמא בעניין אי הפקדת העירבון והיא ניתנה ביוזמת בית המשפט קמא משמצא כי לא הופקד העירבון. כפי שציינתי קודם, ההחלטה לא הייתה דרושה והצהרה על בטלות הצו בגלל אי קיום התנאי של הפקדה נלמד באופן ברור מנוסחה של ההחלטה מיום 24/2/13 (השווה:ר"ע 245/85 מרים זוגלובק נ' דרורה שוורץ ואח' פד"י לט(2) 615, 616).

            משכך, הרי שלא היה מקום להגיש בקשה לביטול ההחלטה מיום 9/6/13, משזו לא חידשה דבר, והצו פקע, ממילא, גם בהעדרה. על המבקש היה בנסיבות דנן לעתור להארכת מועד להפקדת העירבון, עתירה שפורמלית, לא הוגשה עד להיום. עם זאת סבורני, כי במקרה כזה אין לדקדק עם המבקש שעה שנהיר לכל  שהבקשה מיום 13/6/13, הגם שלא הוכתרה בכותרת הנכונה, נועדה כולה למטרה אחת: הארכת המועד להפקדת העירבון, וטוב עשה בית משפט קמא כאשר התייחס אליה ככזו.

10.        בית משפט קמא דחה את הבקשה משלא שוכנע כי ניתן היה להאריך את מועד ההפקדה ומשלא הוכחו לפניו שני תנאים מצטברים אלה:

א.         המחדל מלבצע את החיוב בעיתו נבע מכורח נסיבות שנוצרו לאחר מתן ההחלטה ולא היו    בשליטתו של החייב.

ב.         אם לא תוענק ארכת חסד לחייב  ייגרם אי צדק ברור ובולט.

בית משפט קמא לא שוכנע כי תנאים אלה התקיימו, משלא הונח לפניו תצהיר מפורט מטעם המבקש בו אמור היה לגולל את סיבות מחדלו.